ההנצחה בחי בר כרמל
שרון הונצח בחי בר כרמל.
"פינת היחמורים", "ושביל החי בר" נקראים על שמו.
שמורת הטבע "חי בר כרמל" הוקמה בשנת 1973 ומטרתה העיקרית היתה להשיב לטבע את בעלי החיים שהוכחדו מהאזור. אחד מאותם בעלי החיים הנדירים שהוכחדו, היה היחמור.
היחמור הוא אייל גדול, שחי בארץ ישראל (בתקופת התנ"ך). צבעו אדמוני וגופו מנוקד בנקודות בהירות (בעיקר בקיץ) . שמו הוזכר בספר דברים פרק י"ד פסוק ה' ובספר מלכים א' פרק ה' פסוק ג'.
"איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים).
עד לאחרונה, המקום היחיד שבו נותר בטבע עדר קטן של יחמורים, היה באיראן, ומחירו של זוג יחמורים באותה עת נאמד ב 250,000 דולר.
וזה סיפור המעשה
קצת לפני פרוץ המהפכה, ב-1978, הגיע לאיראן האלוף אברהם יפה, שהיה באותה עת ראש רשות שמורות הטבע, במטרה לממש את הבטחתו של הנסיך עבדול ריזה, אחיו של השאה, שהיה צייד מנוסה, לקבל 2 זוגות יחמורים שהובטחו לו, כתמורה למתן היתר מיוחד לצוד במצפה רמון יעל "זקן" אשר קרניו היו ארוכות באופן נדיר.
בזמן שהותו של אברהם בטהרן, הוא לקה באירוע לבבי ונאלץ לחזור בדחיפות לישראל לטיפול רפואי. בטרם עלותו לטיסה, לחץ אברהם יפה בחום ובעצמה את ידו של איציק שגב, אבא של שרון, שהיה אז הנספח הצבאי של ישראל באיראן, והפציר בו באופן נמרץ, כמו היו אלה דברי צוואה, להיות אחראי על הבאתם של היחמורים המובטחים לארץ. איציק הבטיח לאברהם להביא את היחמורים ואף מימש את ההבטחה שנתן.
טהרן בערה, ההמונים הפגינו ברחובות שהיו כשדה קרב. רבים מקציני הצבא האיראני ופקידי הממשל כבר ברחו מהמדינה. השתרר כאוס מוחלט.
תוך מאמץ רב וסיכון חיים, הצליחו איציק שגב ומייק, איש רשות שמורות הטבע, להציל 2 זוגות יחמורים ולהעלותם על טיסת "אל על" מאיראן הבוערת לישראל.
היחמורים הובאו לארץ ונקלטו ב"חי בר כרמל".
מייק, איש רשות שמורות הטבע
בשנת 1989 התחוללה שריפת ענק בכרמל שהגיעה עד שמורת החי בר ואיימה לכלותה. היחמורים, שהיו פזורים במכלאה, לא הצליחו לברוח מהאש המשתוללת, כיוון ששעריה היו נעולים.
הדרך היחידה שלהם להינצל הייתה למצוא מקום שהאש לא אחזה בו. הם רצו בבהלה והצטופפו ליד האבן לזכרו של שרון, שסביבתה הייתה נקייה מעלים יבשים. איציק וכרמלה, הוריו של שרון, יחד עם הצוות המסור של שמורת הטבע, דאגו לכך שסביבת האבן תהיה נקייה מעשבים.
האש האימתנית עברה מימין ומשמאל לאבן, וכל היחמורים שנצמדו אליה, ניצלו בדרך נס ולא נפגעו.
חיים גורי, שהתפעם מהאירוע המופלא הזה, כתב:
נודע לי לפני שנה שנתיים, באחת התבערות הנוראות שחזו בכרמל הגיעה האש האוכלת גם לחי בר. צאצאי היחמורים שהוברחו מטהרן בידי יצחק אבי שרון, וחבריו, נתפסו לבהלה המאפיינת את בעלי החיים מול השלהבות.
כמה מאלה אחרו את המועד והיו לברות. אך עשרות יחמורים, שהגיעו לשם ממרחקי המקרא, נאספו בידי הדרוזים המטפלים בהם סביב "האבן" הנושאת את שמו של שרון.
היתה שם רחבה זעירה מאד, פנויה מרבדי עלים שישבשו וענפים הנוחים לבעור בשרב הכבד, המתוגבר רוחות, וכך זכו בחייהם.
האב חילץ את אבותיהם מאש השנאה הטהרנית. הבן כמו העניק להם חסותו. ישנו בכך משהו אגדי, אני יודע, אך זאת אגדת אמת.
שלכם תמיד
חיים גורי
גלעד שגב, אחיו של שרון, תיאר במילים ובלחן את הסיפור המרתק של הבאת היחמורים מאיראן "הבוערת" לשמורת הכרמל, את סיפור ההצלה שבאה להם בזכות "האבן לזכר אחיו "ואת "גן העדן" שצמח על חורבות השריפה והשכול.
"וישא אברהם את עיניו וירא הנה אייל נאחז בסכך בקרניו. ויקח את האייל ויעלהו לעולה תחת בנו" (בראשית, פרק כ"א, פסוק י"ג)
גיבורי הסיפור בשיר, תואמים את סיפור העקידה במקרא.
"היחמור" הוא ה"אייל"
"אברהם" הוא "אברהם יפה"
"יצחק" הוא "יצחק שגב" שהציל את היחמורים מאיראן הבוערת בעזרת מייק ואחרים.
צילי טל, חברה קרובה של המשפחה, כתבה על שירו של גלעד:
כרמלה ואיציק יקרים,
הקשבתי כעת פעמיים במלוא תשומת הלב לשירו של גלעד, על מילותיו ועל המוסיקה המסיעה ומשיאה אותן על גליה, ומצאתי את עיני דומעות מהתרגשות. לא יכולתי שלא לחשוב על זיקת הגומלין שבין העקידה לגאולה, בין הגיהנום לגן העדן, שהרי המהפיכה השיתה על תושבי אירן כבלים ואיבוד חופש הבחירה, אך איפשרה, בו זמנית, ליחמורים, חיים בגן עדן בארץ זבת חלב ודבש...ואף השריפה שבכרמל שהביאה סבל מן הגיהנום לחי ולצומח. אבל, פינת הזכרון של שרון, על האנרגיה המיוחדת שטמונה בה, ככל הנראה, סיפקה הגנה והביאה מזור וחיים חדשים ליחמורים שניצלו. ואולי, כפי שגלעד כותב בסוף שירו, שגם בתוך הגיהנום, השכול והמצוקות, יכול האדם עדיין למצוא את גן העדן, או ליצור אותו בתוכו.
חשבנו, שהמקום המתאים ביותר להנציח את זכרו של שרון הוא בטבע, בפינת היחמורים בחי בר כרמל.
על האבן, שהבאנו למקום, מ"הנוף הכרמלי הטבעי" חקקנו את המילים:
"פינת היחמורים לזכרו של סרן שרון שגב שהלך בשבילי הארץ ואהב את נופיה".
ליד האבן הקים הפסל מנשה קדישמן, שהכיר ואהב מאד את שרון, לזכרו של שרון, פסל של יחמור עשוי ממתכת ולידו לוח זכרון ועליו כתוב:
היחמור – מנשה קדישמן – 2002
לזכרו של שרון שגב באהבה רבה
מוקדש בהערכה לרשות שמורות הטבע והגנים
על המבצע להשבת היחמור לארץ ישראל
על-ידי מנשה קדישמן כרמלה ואיציק שגב
המשורר חיים גורי, חבר יקר של המשפחה, שהתרשם מאד מדמותו הייחודית של שרון, כתב לאחר ביקור בשמורת חי בר כרמל:
ראיתי שם חקוק על אבן כרמלית –
שרון.
זכרון-עולם בין האלונים והאלות, האורנים והברושים המיתמרים.
שרון.
חבר קבוע לרוחות ולגשמים, לשמש וירח וכוכבי שמיים,
לאיילים, ליחמורים, לנשרים.
שרון.
באביב נאספים כמו לכבודו תמיד כל פרחי הארץ הברוכה,
שכה אהבה אותו, כמי שעברה בניווטים אין קץ
ובא אל תוך תוכה.
שרון.
הוא נשקף מן התמונות יפה מששיערתי כאשר אמרו לי שהיה יפה.
זה זיו העלומים, העוז והתשוקה, כמו בהתמכרות נמשכת,
להיות עם הקשה יותר,
להשכים ראשון, לנוח אחרון, בין אנשיך.
שרון.
גם בשל כך אהבוהו עלמות שהלכו בעקבותיו כמו בכי
ורעים לדרך ולאש.
שרון.
עד בואו אל המקום הכרמלי הזה להוסיף עוד יופי,
להצטרף לעד אל הצומח והחי הרוחש.
כחלק מההנצחה קיים שביל על שמו של שרון המוביל לפינת הנשרים ומקיף חלק מהשמורה.
הבאתו של היחמור מאיראן לשמורת הכרמל וההצלחה בטיפוחו וגידולו באופן מסור על ידי עובדי רשות הטבע והגנים, הביאו לכך שבישראל יש כיום את עדר היחמורים הגדול בעולם, המונה למעלה מ 500 פרטים.
חלק גדול מהם שוחרר לטבע.